נתחיל בלהבהיר. לכאורה. הכל לכאורה. עכשיו אפשר לגשת לסיפור עצמו. רק אוהדי ספורט אמיתיים יודעים מה זה להעריץ מישהו. אבל ממש, לא קצת. הערצה עיוורת. לי היה את זה עם קווין מדי ז"ל, הייתי הולך כמוהו, יושב כמוהו, אם הוא היה משהו לא בסדר, הייתי מוצא את הדרך לסובב הכל. כי זה קווין מגי. והוא המלך. החיבור הזה, בין אוהד מעריץ, לשחקן נערץ, הוא משהו שקשה להבין, אם לא חווית את זה. יש כאלה שזה יישמע להם ילדותי. אבל זה לא.

אין הרבה אנשים שיכולים להגדיר את עצמם "מושיעים". קאל ריפקין ג'וניור, הוא ללא ספק אחד מהם. בתחילת שנות התשעים ענף הבייסבול היה בשפל חסר תקדים. שביתה גדולה ב-1994 הותירה עונה ללא אלופה, ועם מעט מאוד קהל שנשאר לתמוך בענף הירוד הזה.

The Iron Man

עונת 1995 החלה, והניסיון להחזיר את הקהל למגרשים לא כל כך צלח. הסטרואידים, מבלי לדעת,  עשו את שלהם, אבל הדבר היחיד שאנשים המשיכו לעקוב אחריו, יום יום, היה קאל ריפקין ג'וניור והרצף המטורף שלו. החל מ-30 במאי 1982 השורט סטופ של האוריולס עלה לכל משחק, עונה אחרי עונה, כשהוא מאיים על שיא המשחקים הרצופים של לו גריג מ-1939.

ב-14 ביוני 1996 רשם ריפקין את המשחק ה-2,131 שלו ברציפות, כשבולטימור התארחו בקנזס סיטי, ובכך הוא נותר לבדו בפסגת הטבלה, משאיר אבק לגריג. הכבוד שהוא קיבל במשחק הבית הבא, היה כבוד שנשמר למלכים בלבד. כי ריפקין ג'וניור, היה מלך. אך קאל לא הסתפק בזה, והמשיך לייצר שיא שלא יישבר לעולם.

ג'וניור נגדד ג'וניור

ב-14 באוגוסט 1997, השיא הזה היה בסכנה, או שכך, לפחות, מספרת ה-לכאורה "שמועה". שני אוהדי האוריולס, סם דינגמן ומאק מונטאנדון, העלו בפודקאסט שלהם את הנושא שוב לאחרונה, ואני נחשפתי אליו בפודקאסט אחר, The BP Show, שם הוקדש פרק שלם לסיפור. וזה הסיפור:

קודם כל מעט רקע. ערב אותו משחק האוריולס היו במקום הראשון בבית המזרחי, ביתרון של 3.5 משחקים על פני היאנקיז, עם מאזן 43:74. מעבר לריפקין, הסגל שלהם כלל שמות כמו רפאל פאלמיירו, רוברטו אלומר, מייק בורדיק, בי.ג'יי סורהוף ובריידי אנדרסון, ופיצ'רים כמו מייק מוסינה, סקוט אריקסון, ג'ימי קיי, רנדי מאיירס, ארתור רודס וארמנדו בניטז.

וזה לא שהקבוצה מהצד השני היתה חלשה או משהו. המארינרס מסיאטל תפסו את המקום השני בבית המערבי, מרחק חצי משחק בלבד מהאיינג'לס. הסגל כלל שמות כמו איירוד, קן גריפי ג'וניור, ג'יי ביונר ואדגר מרטינז, ופיצ'רים כמו רנדי ג'ונסון וג'יימי מוייר. ה-ביג יוניט היה זה שאמור היה לפתוח במשחק המדובר.

חיים, תכבה את האורות

כחצי שעה לפני תחילת המשחק, נפל חלק מהחשמל ב-Oriole Park at Camden Yards, מה שגרם לדחיית פתיחת המשחק, ולאחר כשעתיים של המתנה הוחלט לדחות אותו ליום אחר. אף אחד לא ייחס אז חשיבות גדולה לסיפור הזה, עד שלאחר כמה שנים "השמועה" – The Rumor החלה לעבור מפה לאוזן, בעיקר סביב אוהדי האוריולס, ולאחרונה חזרה לכותרות.

על פי אותה "שמועה", כזכור, לכאורה, ריפקין, בזמן שהיה בדרכו לאצטדיון, גילה כי שכח משהו בבית. כשהוא עלה לחדר גילה קאל את אשתו, במיטה, עם לא אחר מאשר – קווין קוסטנר, שהיה מיודד עם הריפקינים. השניים כנראה התקוטטו, ופתאום, הרצף הארוך בהיסטוריה של המשחק, נמצא בסכנה.

לא ברור אם זה בגלל פציעה שנגרמה לקאל בעקבות המכות, או כיוון שהמשטרה היתה מעורבת, אך כשריפקין הבין שלשחק הוא לא יוכל היום, והרצף בסכנה, הוא יצר קשר עם מישהו במועדון, ואמר: "תמצאו דרך לדחות את המשחק הערב".

מתחילים לחפור

לאחרונה, מונטאנדון הוזמן לאירוע בו הוא נקלע לשיחה עם שוטר, שטען שהוא יודע ממקור ראשון שהשמועה נכונה, מה שגרם למונטאנדון ודינגמן לנסות ולחקור את הסיפור לעומק. הם לא עשו זאת במלוא הביטחון, או בלב שלם, אלא לצד חשש, שהמיתוס הגדול, ה-Iron Man שלהם, ריפקין, יתנפץ לרסיסים. יש כאלה שהיו מעדיפים להשאיר את המיתוס כמו שהוא. מפיק הפודקאסט, פיטר מוזס, הבהיר: "הסיפור הזה כולל בתוכו אהדה, קונספירציה, שמועות, רמיזה, והכי חשוב – עד כמה האמת חשובה".

קוסטנר וריפקין הכירו בפרמיירה של "רוקד עם זאבים", במרכז קנדי שבוושינגטון ב-1990. היה זה הסרט הראשון אותו קוסטנר ביים, וכבר אז זכה באוסקר. השניים הצטלמו, ביחד עם קלי, אשתו של ריפקין ג'וניור דאז. כשנה לאחר מכן נצפה קוסטנר בקמדן יארדס, חובט באימון של האוריולס. מאז לא ברור עד כמה קוסטנר שמר על קשרים עם מי מבני הזוג, אין ממש הוכחות לכך.

"זה שקר"

כמה ימים לאחר שהמשחק נדחה, עלה הנושא הזה לראשונה, בתכנית הרדיו של פוקס ספורטס, Kiley & Booms. יממה לאחר מכן קוסטנר, כשהוא רותח מעצבים, התקשר והכחיש הכל בשידור: "מעולם לא הייתי בבית שלהם, אין לי מושג אפילו איך הוא נראה. אם יש איזו הוכחה, אני מאוד אשמח לראות אותה. אבל אין, כי זה שקר". הוא הוסיף שפגש את קלי פעמיים לאורך כל חייו, לזמן של עשר דקות בסך הכל.

בראיון בשנת 2008, הציג לראשונה ריפקין ג'וניור את גרסתו: "קל מאוד לבדוק את העובדות. אני זוכר טוב מאוד את היום הזה. חלק מהאורות כבו, כשרנדי ג'ונסון התכונן לזרוק למארינרס. התלבטנו מה לעשות, האם יש מספיק אור כדי לשחק. אני יצאתי בעצמי עם השופטים וניסינו לראות אם אפשר לחבוט בצורה נורמלית. אני הייתי מוכן לשחק".

"והקטע המשעשע פה", הוסיף ריפקין ג'וניור, "הוא שכולנו רצינו לשחק באותו הערב למרות הקושי. ידענו שאם אין משחק, למחרת רנדי ג'ונסון יזרוק לאור יום, וזה היה ידוע שהרבה יותר קשה לחבוט נגדו באור יום. אבל אז המנג'ר של סיאטל, לו פנילה, אמר לשחקנים שלו שאין משחק, והם החלו לעזוב את האצטדיון, כך שהאפשרות הזו ירדה מהפרק. אבל אני בטוח שהייתי שם, לדעתי המצלמות ראו אותי באאוטפילד".

הברזל הותך?

צריך להבין את משמעות הדבר לאוהד אוריולס ממוצע. ריפקין ג'וניור היה כל עולמו. בין 1984 ל-1996 הקבוצה לא הגיעה לפלייאוף, ולא מעט שנים אף היתה במקום האחרון. ה-Iron Man היה הדבר הטוב היחיד שהם ראו, והרצף שלו, מ-1982, היה הדבר הכי מעניין שהחזיק אותם זמן רב. בשביל אוהד אוריולס ממוצע, לגלות אפשרות שריפקין שיקר, זו התמוטטות של כל אבן יסוד באהדה הזו. איך שרים אוהדי מכבי ת"א? "אם אתה לא חלק מזה, אתה לעולם לא תבין".

בסופו של דבר עצר ריפקין ג'וניור את הרצף שלו על 2,632 משחקים, כשהחליט לנוח ב-20 בספטמבר 1998, שיא, שדי ברור וקל לקבוע, שכבר לא יישבר לעולם. כעבור כמה שנים הוא וקלי התגרשו, עם או בלי קשר לקווין קוסטנר. ריפקין נשאר מחובר לקהילה המקומית בבולטימור, ונחשב עד היום לגדול האוריולס בכל הזמנים. אם תהייה דרך להוכיח שהסיפור הזה נכון – אז דברים עלולים להיראות אחרת.